כיסוי ביטוחי במקרה של תאונת דרכים ללא רשיון נהיגה 

אלכסנדר מייליחן נפגע בתאונת דרכים.

כשנה ושבעה חודשים לפני התאונה, נשלל רשיון הנהיגה של מייליחן לתקופה של ששה חודשים והופקד במזכירות בית המשפט לתעבורה.

לאחר תום תקופת השלילה, כשבעה חודשים לפני התאונה, ביקש מייליחן לחדש את רשיון הנהיגה. אלא שאז עמדו לחובתו 6 נקודות חובה. מייליחן קיבל רשיון נהיגה זמני לתקופה של ששה חודשים וחוייב לעבור קורס נהיגה מונעת.

כשבוע ימים לפני התאונה סיים מייליחן בהצלחה את הקורס לנהיגה מונעת, אך לא מיהר לשלם את אגרת הרישיון. בין לבין חלף תוקף הרישיון הזמני. רק מספר ימים לאחר התאונה שילם מייליחן את האגרה והפך להיות בעל רשיון נהיגה קבוע.

ניתן אם כן לסכם את הנאמר עד כה כך: מספר ימים לפני התאונה היה בידי מייליחן רישיון תקף. גם מספר ימים לאחר התאונה היה בידיו רישיון תקף. בעת התאונה היה מייליחן זכאי לקבל רישיון נהיגה. אולם הוא לא שילם את אגרת הרשיון. לכן בעת הנהיגה ממש, לא היה בידי מייליחן רישיון בר תוקף.

ציון מיהרה לתבוע את עלבונן של הרשויות, שאגרתן לא שולמה, וביקשה להעניש את מייליחן ולשלול ממנו את הפיצויים המגיעים לו.

סעיף 7(3) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים קובע כי "מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו, למעט רשיון שפקע מחמת אי- תשלום אגרה" אינו זכאי לפיצויים.

ציון נאחזה אם כן בחלק הראשון של סעיף 7(3), "מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו", ודחתה את תביעתו של מייליחן.

המחלוקת הובאה אל שולחנו של השופט יגאל גריל, מבית המשפט המחוזי בחיפה.

השופט גריל מוצא, כי לאחר שמייליחן סיים בהצלחה את קורס הנהיגה המונעת הוא היה זכאי לקבל רשיון נהיגה קבוע. כל שהפריד בין מייליחן לבין קבלת רשיון הנהיגה לידיו היה תשלום האגרה באמצעות שובר התשלום של משרד הרישוי. החוסר ברשיון הנהיגה לא נבע מהעדר כשרות לנהוג, או מחוסר מיומנות.

מבחינה מהותית, קובע השופט גריל, היה מייליחן רשאי אם כן לנהוג ברכב. על כן לא ניתן לשלול את זכותו של מייליחן לפיצויים. הדבר דומה לדינו של אדם שנהג ברכב עם רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה. גם ממנו, על פי לשונו המפורשת של החוק, לא נשללים הפיצויים.

עתה עובר השופט גריל לטענת ציון, כי גם אם החוק אינו שולל פיצויים במקרה שכזה, הרי תעודת ביטוח החובה מתנה את הכיסוי הביטוחי בכך שהנהג הינו בעל רשיון בר תוקף.

אכן, מודה ציון, בתעודה רשום גם כי די בכך שהנהג היה בעל רשיון בר תוקף בתאריך כלשהו במשך 12 החודשים שקדמו לנהיגת הרכב. ציון גם הודתה בכך שבידי מייליחן היה רשיון עד מספר ימים לפני התאונה. אולם לטענת ציון, כוונת התעודה לרשיון נהיגה קבוע ולא לרשיון נהיגה זמני. כזכור, בידי מייליחן היה רישיון נהיגה זמני שניתן לו עד שיעבור קורס לנהיגה מונעת.

השופט גריל דוחה את טענת ציון. אילו רצתה ציון להבחין בין רשיון נהיגה זמני לרשיון נהיגה קבוע, היה עליה לעשות כן בהוראה ברורה ומפורשת בתעודת הביטוח.

התוצאה: ציון חוייבה לפצות את מייליחן בסך של למעלה ממליון ורבע ש"ח לאחר ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי, בתוספת הוצאות המשפט.

מסמך 436